החלטה בתיק בש"א 590/06

1.      בפני בקשה למחיקת הערעור שכנגד אשר הגיש המשיב.

2.      העובדות הרלבנטיות לבקשה הן:

                     א.         בפסק דין מיום 07.12.05, קבע בית הדין קמא כי המשיב זכאי להפרשים בגין שעות נוספות, דמי הבראה, יתרת חופש, דמי חגים ושכר עבודה לחודשים 11/02 ו-12/02.  כמו כן, קבע בית הדין קמא כי בגין אי תשלום שכר לחודש 11/02 במועד, יש מקום לחייב את המבקשת בתשלום פיצויי הלנה מופחתים.  בית הדין קמא דחה את תביעת המשיב לפיצויי פיטורים משנמצא כי הוא התפטר מעבודתו, בנסיבות שאינן מצדיקות תשלום פיצויי פיטורים.  בית הדין קמא קיבל חלקית את התביעה שכנגד שהגישה המבקשת, וקבע כי על המשיב לשלם לחברה סך של 10,000 ש"ח , פיצוי מוסכם שנקבע בהסכם העבודה, בגין אי מתן הודעה מוקדמת להתפטרות.

                     ב.         ביום 01.02.06 הגישה המבקשת ערעור על פסק הדין, שעיקרו נסב על רכיבי התביעה שהתקבלו וכן על שיעור הפיצוי המוסכם שנפסק לטובתה.

                      ג.          ביום 03.07.06 הגיש המשיב ערעור שכנגד, אשר נסב על חיוב המשיב לשלם למבקשת פיצוי מוסכם.

3.      נימוקי הבקשה למחיקת הערעור שכנגד הם:

                     א.         ערעור המבקשת הומצא למשיב ביום 06.02.06, לפיכך, הערעור שכנגד הוגש באיחור, שכן היה על המשיב להגיש ערעור שכנגד בתוך 10 ימים מהמועד בו הומצא לו ערעור המבקשת.

                     ב.         המשיב לא עתר להארכת מועד להגשת הערעור שכנגד ולא העלה שום נימוק או טעם מיוחד להצדקת האיחור.

4.      המשיב טען כי:

                     א.         על פי תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991, ניתן להגיש ערעור שכנגד בתוך 10 ימים מהיום בו הומצא כתב הערעור, ולא יאוחר מ-5 ימים לפני תחילת הדיון בערעור. בשל טעות כנה בהבנת התקנה, סבר ב"כ המשיב כי משהוגש הערעור שכנגד במועד שאינו מאוחר מ-5 ימים לפני מועד הדיון בערעור, הערעור שכנגד הוגש במועד.

                     ב.         שלילת זכות המשיב להשמיע טענותיו בערכאת הערעור אינה תוצאה ראויה ואינה מגשימה את העיקרון של "עשיית צדק".

                      ג.          לחילופין מתבקש בית הדין להאריך את המועד להגשת הערעור שכנגד.

5.      בהחלטה מיום 31.08.06 נקבע כי המבקשת תגיב לבקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד.

6.      ב"כ המבקשת, בתשובתו לתגובת המשיב, טען כי:

                     א.         על המשיב היה להגיש בקשה להארכת מועד להגשת ערעור שכנגד בה היה מפורט טעם העולה כדי טעם מיוחד להארכת המועד ולתמוך את העובדות בה בתצהיר. דבר זה לא נעשה.

                     ב.         מתן אפשרות למשיב להגיש ערעור שכנגד כחמישה חודשים לאחר שהומצא לו עותק מכתב הערעור, עולה כדי פגיעה בזכויות מהותיות של המבקשת ובציפייתה הלגיטימית, כי משחלפו המועדים הקבועים בחוק להגשת ערעור ולהגשת ערעור שכנגד, הושם קץ לסיכון זה, והמבקשת אינה חשופה עוד לאפשרות הגשת ערעור מטעם המשיב על פסק הדין.

7.      לאחר ששקלתי את טיעוני הצדדים אני קובעת כי אכן, הערעור שכנגד הוגש באיחור, אך יש מקום להאריך את המועד להגשתו, מנימוקים שיפורטו להלן.

8.      לעניין מועד הגשת הערעור שכנגד: תקנה 99 לתקנות בית הדין לעבודה (סדרי דין), תשנ"ב-1991 קובעת כמפורט להלן:

"היה בדעת המשיב לטעון בשעת הדיון בערעור שהחלטת בית הדין קמא טעונה שינוי, יגיש על כך הודעה לבית הדין שלערעור, בפירוט הנימוקים, תוך 10 ימים מהיום שבו הומצא לו כתב הערעור כאמור בתקנה 98, אולם לא יאוחר מאשר חמישה ימים לפני תחילת הדיון בערעור, והעתק ההודעה יומצא לכל אחד מהמשיבים".